עיתון ולא בית מדרש: על יחיאל בריל כעורך מודרני של הלבנון – גדעון קוץ

תקציר

1867, השנה השלישית להופעתו של השבועון הלבנון בפריז, סימנה את השתלטות גורמי האורתודוקסיה המזרח אירופית הליטאית על העיתון, ובשנים הרביעית והחמישית הוקצה בו מקום נרחב למלחמותיהם של הרבנים הקיצוניים בתנועת ההשכלה ובעיתונה המליץ. המדור התורני "כבוד הלבנון" מוקם בראש הגיליון כדי לסמן את חשיבותו. 
בשנה השישית ביטא העורך את הסתייגותו מהפיכת עיתונו לבימת תוכחה רבנית. הוא חזר לגישתו המוצהרת שהעיתון שייך לכל קוראיו והכיר בנזק שגרם הניסיון לרצות חלק מהם – הוא איבד קוראים. במאמר מערכת  מ-1 בינואר 1869, היכה על חטא והסביר בסגנונו האירוני והנוקב את שינוי סדר המדורים שעשה, אך גם את האני מאמין העיתונאי שלו.

איזה מהרבנים, שומרי תורה ומכבדיה, הוכיחני עוד בראש השנה הרביעית, מדוע יבוא "כבוד הלבנון" לאחרונה, ושיחות חולין וקורות תבל לראשונה, ולמען התרצות אליהם שיניתי הסדר בשנה הרביעית ו"כבוד הלבנון" נתתי בראש. אכן השינוי הזה שבעיני לא רב הוא... היה בושם באף רבים מהקוראים אשר כל מגמתם בקחתם  מכתב עת לידיהם למצוא בפתח השער מלכים יושבים על כסא ומדברים על המדינות איזו לחרב ואיזו לשלום, ועוד דברים כאלה, וכשבאו לשער הלבנון, ראו כי בפתח עומד רב או חכם מסכן אחר ומדבר דבריו אשר אינם נשמעים. ויחרדו איש אל רעהו ואמרו: אתה הבאת אותי ללבנון, הכי מנוול אני בעיניך שמשכת אותי לבית המדרש?."

 בריל תמך בכתיבה על התורה והמדע כאחד בעיתונות שתספק מידע בתחומי עניין חדשים. עם זאת בעיתונות העממית של התקופה הותר ואפילו רצוי היה לספר סיפורים, אך אסור היה להפוך את העיתון, לפחות בגלוי, ל"בית מדרש" דתי ולבית ספר בכלל. הפונקציה ה"חינוכית" פגעה, לפי תפיסה זו, בחופש העיתונות. גם קהל הקוראים עצמו לא מנה, אז והיום, את החינוך בין הפונקציות המרכזיות שהוא רצה למצוא בעיתון. בכך התגלה בריל, למרות הכרתו ומחויבותו-קנאותו הדתית העמוקה, כעורך  מודרני המבטא היטב את רוח התקופה.
עם זאת, גם מטעמי תחרות עם יריבו העיקרי, המגיד, שנתן ביטוי לרבנות מתונה יותר, לא יכול היה בריל לאבד את ייחודו בהענקת במה לרבניו. הוא לא היה שבע רצון מרמתם המקצועית וניסה להעביר להם שיעור בכתיבה עיתונאית מודרנית ובסוד הקיצור. בראש "כבוד הלבנון" כתב ואיים: "פלפולים וחדודי שמעתתא באריכות וצריכות עיון רב, לא יעלו לרצון הקוראים על כבוד הלבנון: זולתי בהוספה מיוחדת ובעל המאמר יתן הוצאות הדפוס". 
הוא פסל את ה"פלפול" מטעמים מקצועיים – פגיעה בשיח העיתונאי המודרני שאימץ. בכך הוא הקדים בשנים רבות את עורך הצפירה המשכילי ואחר כך הציוני נחום סוקולוב. בריל, כעיתונאי מודרני, ראה בעיתון מוצר העונה על כללי ייצור ושיווק, שבו יש להגביל את השיח הרבני. 
במיינץ איבד לראשונה הלבנון את עצמאותו. באוגוסט 1871 הוא נדפס כתוספת עברית לשבועונו האורתודוקסי הקיצוני בשפה הגרמנית של ד"ר מאיר להמן, דער איזראליט. הוא התחדש ללא הרף בתחום העריכה וניסה תמהילים שונים של החומר העיתונאי. בתחילת 1881 פרש להמן מהשותפות לכאורה מסיבות כלכליות, אך למעשה בגלל התקפותיו של בריל על הרבנות האורתודוקסית שהתנגדה לפעילותו לעידוד העלייה.
בריל הפיק לקחים מהתמסרות לנציגי זרם מסוים בעיתונו והיה מודע לחובת האובייקטיביות המוטלת על עורך עיתון שרוצה להגיע לכמה שיותר קוראים, במיוחד בשפה שמספר הקוראים בה מצומצם. במאמר שפתח את השנה התשע-עשרה להוצאת העיתון לאור כתב: "מו"ל מכ"ע בשפת עבר מוכרח לבקש לו קוראים זעיר שם וזעיר שם בין כל המפלגות..."