הניצחון הגדול של "המסך הקטן": הטלוויזיה כמקור המידע העיקרי של הציבור בישראל בימי הקורונה – יחיאל לימור, רוני אור-טיארג'אן וטל משה

תקציר

שאלת עתידם של אמצעי תקשורת ההמונים מעסיקה כיום חוקרים רבים לאור התפתחות המדיה החדשים והרשתות החברתיות, אשר יש הרואים בהם את מי שיגרום ל"מות התקשורת הישנה". הנושא מקבל משנה חשיבות לאור תפקידה של תקשורת ההמונים בעת משבר ובניהול משברים. 
המאמר עוסק בשימוש באמצעי התקשורת השונים – ישנים וחדשים – לאחר התפרצות מגפת הקורונה בחודשים ינואר-מארס 2020. המחקר הוא בבחינת מקרה מבחן (case study) המאפשר ללמוד כיצד צרך הציבור בישראל מידע בעת משבר ומה היו ערוצי התקשורת המועדפים.
הממצאים נאספו בסדרה של ארבעה סקרים מקוונים שנערכו במהלך הגל הראשון של הקורונה בקרב אזרחי ישראל בגילאי 18 ומעלה ביישובים יהודיים. הנתונים אוחדו לקובץ נתונים המכיל סך הכול 3,015 רשומות, שהם מדגם מייצג של האוכלוסייה.   
הצורך במידע נתגלה בראשית מגפת הקורונה. הביטוי הבולט ביותר לכך היה שרוב המרואיינים נזקקו לכמה ערוצי מידע על המגפה החדשה, כאשר כל מרואיין ציין בממוצע כשלושה וחצי מקורות מידע שונים. 
הממצא המפתיע ביותר היה שהטלוויזיה הייתה מקור המידע המוצהר השכיח ביותר (76%). 68 אחוז מהמשיבים ציינו את החדשות באינטרנט (שמרביתן מופקות על ידי ארגוני התקשורת הגדולים ו"הישנים") כמקור המידע השני בשכיחותו, ואפשר להעריך שקיימת חפיפה בחשיפה למידע בין חדשות באינטרנט ובין מקורות המידע האחרים. למקורות מידע נוספים – מסורתיים או חדשים, רשמיים או בלתי רשמיים – הייתה נוכחות משמעותית כספקי מידע. גיל וזיקה לדת הם המשתנים המסבירים ביותר את השימוש במקורות מידע שונים. נמצא גם שמגדר והשכלה היו משמעותיים בהסברת צריכת המידע. 
מסקנה מרכזית העולה מהמחקר היא שאמצעי התקשורת הגדולים והממוסדים לא איבדו עדיין את מעמד הבכורה שלהם כספקי מידע, במיוחד בעיתות משבר, אולם קביעה זו חייבת להיות זהירה ומסויגת לאור התחרות העזה על עיניו ואוזניו של הציבור והתבססות הרשתות החברתיות כמקורות מידע משלימים או חלופיים.