"גיא חזיון": "זקנים" ו"צעירים" בראשית ביקורת העיתונות העברית - גדעון קוץ

תקציר
שלום יעקב אברמוביץ', הלוא הוא מנדלי מוכר ספרים, ואברהם אורי קובנר מסמלים לכאורה שני הפכים, שני קטבים בדור האחרון של ההשכלה העברית. האחד היה דמות נערצת ומכובדת על אוהביו ויריביו, ה"סבא" הרשמי של הספרות העברית והיידית. השני – המורד ה"מקולל" בחברה ובספרות העברית ש"המציא" את ביקורת הספרות הנשכנית והשערורייתית, איש ריב ומדון שלא היסס לחיות חיים שערורייתיים לא פחות, לעבור על החוק וגם להמיר את דתו... שניהם הרבו להתנגש זה עם זה. למרות זאת שניהם זכאים לשותפות לתואר "מבקריה הראשונים של העיתונות העברית", ובתחום זה הם גילו דווקא, איש איש בסגנונו, קרבה רבה זה לזה בעמדותיהם, בניתוחיהם ובמסקנותיהם.
מאמרי הביקורת הראשונים על העיתונות העברית היו למעשה תוצר לוואי של יוזמת השלטון הרוסי באוקראינה שביקש לעודד את ספרי ה"משכילים" היהודים.
ב-14 בנובמבר 1864 פנה עיתון שיצא לאור בבירה קייב, קייבליאנין, בתיאום עם השלטון המקומי, במאמר ראשי אל "חכמי העם היהודי מכל הזרמים" ובו שאלות שהעבירו לו הרשויות המקומיות. הנשאלים התבקשו להעביר את תשובותיהם אל לשכת הסופרים של מושל קייב, ווהלין ופודוליה. השאלות נסבו על הספרות העברית של ההשכלה וקידומה בקרב הציבור. 
גם מנדלי אברמוביץ' וגם קובנר שענו למשאל, כללובתשובותיהם גם את העיתונות העברית.
 קובנר מיהר לפרסם את תשובתו, שכללה ביקורת חלוצית על הספרות והעיתונות העברית של התקופה בפמפלט שלו, "מחברת" בלשון התקופה, חקר דבר, שהטילה פצצה בעולם הקטן של הספרות העברית בסגנונה הלוחמני והלא מתפשר, שלא נרתע מלתקוף גם כמה "פרות קדושות". הוא מתח ביקורת חריפה על שלושת העיתונים העבריים של התקופה: המגיד, הכרמל והמליץ, ומצא שהם לא עמדו ברוב המקרים בציפיות להעביר לקוראיהם את "רוח הזמן".
אברמוביץ כתב את תשובתו ב"מחברת" שהעביר למשרד המושל ותורגמה לרוסית. תשובה זו יצאה בהמשכים בעיתון המליץ בשנתו החמישית, עוד לפני פרסום מחברתו של קובנר. הוא מחה על  "הענקת" תו החלוציות ליריבו גם בתחום ביקורת הספרות. בביקורותיו הסתפק אברמוביץ' בהתייחסות לשני כתבי עת שיצאו אז לאור ברוסיה: הכרמל, והאכסניה שלו עצמו – המליץ.
המהלך הביקורתי של מנדלי דמה לזה של קובנר: הציפיות מהעיתונים – והאכזבות. שניהם ראו את בעיית מצבם הכלכלי של העיתונים ושל קוראיהם כמרכזית. אברמוביץ' דיבר על תמיכה ישירה בעיתונים ובעורכיהם, בעוד קובנר קיווה להפצת חינם של העיתונים והספרים. אבל גם אברמוביץ' שאף להוזיל את מחיר העיתונים, ולא היה שוני בין נכונותם של השניים להישען על בעל המאה, הממשלה הרוסית, מתוך אמונה ברצונה הטוב ובאי התערבותה בדעות ובתכנים שממילא ישאו חן מלפניה...
דברי שני המבקרים משתלבים בוויכוח הנוקב שפרץ אז במחנה ההשכלה בשאלת הספרות העברית. במגוון הדעות שהובעו אפשר להבחין בבירור בין שני מחנות בולטים בספרות ההשכלה העברית: המחנה הוותיק בראשות אברהם בר גוטלובר, מורהו של אברמוביץ', ומחנה הצעירים בראשות קובנר. הראשון ובו מורי בית המדרש בז'יטומיר, והשני תלמידיו של בית המדרש בז'יטומיר ותלמידי האוניברסיטה של קייב.
אברמוביץ' הצטרף לדור "הזקן" גם על רקע חיסול חשבונות אישיים, לעיתים קטנוניים, שנפרשים בגיליונות המליץ ומחוץ להם. ככלל, קובנר וחבריו יצאו נגד האוטודידקטים בני הדור הישן שלא הייתה להם השכלה פורמלית, גם אם בסופו של דבר רבות מעמדותיהם, כמו בתחום ביקורת העיתונות, היו, כפי שמראה המאמר, קרובות מאוד. 
מבחינה כרונולוגית הן מנדלי הן קובנר היו אז אנשים צעירים. אברמוביץ' "הזקן" עוד לא היה בן שלושים, וקובנר בן 23... עורך המליץ אר"ז, שעיתונו שימש אכסניה למאבק ספרותי היסטורי זה, העדיף להתייחס אליו כאל הצגה תקשורתית. "אין כאן לא זקנים ולא צעירים", העיר על מאמרו של מנשה מרגלית שסקר את חקר דבר והגן על קובנר נגד ה"זקנים". "לא שדה מערכת ולא רעם מלחמה [...] רק גיא חזיון".