המליץ השחור - גדעון קוץ

תקציר
כתב העת המליץ נכנס להיסטוריה של העיתונות העברית כביטאונה המובהק ועיתון הדגל של האינטליגנציה היהודית המשכילית והרדיקלית ברוסיה, והוא זכור במאבקיו הסוערים נגד הריאקציה הדתית "השחורה", אבל בסמוך לסוף דרכו יצא שמם של המליץ ועורכו ליאון רבינוביץ' כמי שנתנו ידם ל"שחורים" האדוקים, שהתקרבו לחוגי ה"ריאקציה" הימנית והדתית, שעברו "הדתה" וגייסו, למורת רוחם של תומכיהם הנאמנים, בניסיון להיות "מאוזנים" ו"עממיים", כותבים חרדים או מהימין הדתי האנטי-ציוני, כדי למשוך את הקהל היהודי המסורתי. הדימוי הזה תרם, בסופו של דבר, לנפילתו של העיתון.
לאחר מותו של המו"ל המייסד, אר"ז, אלכסנדר הלוי צדרבוים, ב-8 בספטמבר 1893, עמד העיתון למכירה. הוא עבר בסופו של דבר לידיהם של העיתונאי ליאון רבינוביץ' ("איש יהודי"), שכבר ערך אותו בעבר, ושבתאי רפופורט היה המנהל. 
הידיעה על חידוש צאתו לאור של העיתון התקבלה בהתלהבות על ידי כותביו וקוראיו. בשמחה התקבל גם מינויו של רבינוביץ' – שהיה כוח עולה בעיתונות העברית ונציג הדור הצעיר שירענן את העיתון ויעבירו אל קוראי הדור הבא – לעורך העיתון. הפובליציסט המרכזי של המליץ אז, אחד העם, כתב לרבינוביץ': "עתה במות העורך הזקן נפסק הקשר בין המליץ ההוא ובינינו... העורך החדש מוכרח על כן להיות קרוב לנו, בני דורו, הרבה יותר בכל הפרטים: בהשכלתו, בטעמו בנימוסו בהלך רוחו, בסגנון לשונו, ובחשבי אותך, ידיד נכבד, לאיש כלבבנו, לא יפלא אפוא כי שמחתי בהגיע לידי הגליון הנדפס, שבו הודעתם לקוראי המליץ כי אתה תהיה עורכו".
אבל האם היה ליאון רבינוביץ' באמת "אדם כלבבנו"? רבינוביץ' כתב, בין השאר, במניפסט שפרסם עם חידוש העיתון, כי "המליץ יהיה מכ"ע [מכתב עתים] לכל בית ישראל, בו תתבררנה דעות כל מפלגות ארצנו וחפצן. המליץ יהיה למליץ בינותן להרבות שלום בישראל"; "בשביל הזהב נלך בלי לנטות ימין ושמאל", הבטיח. "ימצאו בו הקוראים מאמרים מדע ברוח היהדות", והוא ישתדל "לתת לקוראיו מושג נכון מכל חדשה בחכמה אשר על פיה נבין דברי תורתנו הקדושה". 
לכן אחרי הפתיחה האופטימית סייג אחד העם את דבריו: "אך זאת אולי יפלא בעיניך, אם אומר לך כי בדבריך אלה לא מצאתי את כל אשר בקשתי, ותחת זה מצאתי את אשר לא בקשתי... יש בקרבנו מפלגה אחת החושבת כי [...] תחת 'מאמרי מדע ברוח היהדות' נחוצים לה הרבה יותר מאמרים על היהדות ברוח מדעית [...] ירא אני כי ימצאו רבים אשר 'שביל הזהב' הזה, לפי סימניו שמסרת לנו יהא נחשב בעיניהם כאילו מוליך הוא ישר לקנוסא והיה לו כלבנון [עיתון החרדים הקיצוני]". מבקריו של רבינוביץ' האשימוהו כי מיהר לפתוח בהמליץ מדור קבוע של תיאולוגיה אקטואלית יישומית. "הסוס הטרויאני" המרכזי של "השחורים" בהמליץ היה, בעיני המבקרים, הרב-העיתונאי הצעיר יהושע יוסף פרייל. 
סגנונו של פרייל היה מנומס ומתוחכם, אך עמדותיו וקביעותיו היו נחרצות וקשות כמו אלה של החרדים ו"הקנאים", והרגיזו את הקוראים הקבועים, ובמיוחד את חובבי ציון שבהם נלחם. המטרות הקבועות לחיציו היו חיבת ציון, הלאומיות החדשה "המקרקרת את יסודות הדת" והנחת היסוד – החובה לקיים את היהדות המעשית. אבל במשימתו התקשורתית למצוא "מסילות ללב רבים" לא היסס מלהשתמש בנשקו של האויב, גם אם הדבר הצריך התחזות ורכישת תרבות "זרה" – ידע כללי רחב, שימוש בביטויים "נאורים" ואפילו יוזמות לספרות יפה דתית שתחליף את זו החילונית...
העורך ניסה להצטדק כשהתלהטות הוויכוח בין פרייל לבכירי האינטלקטואלים והסופרים, הביאה לכך שהאשימו אותו בהחדרת יריב מסוכן לחומות הרדיקליות ולחיבת ציון. במקום להניח ליריבים לפרסם פשקווילים "כתבי פלסתר", ולעסוק בהסתה, מוטב לתת להם להתבטא בגלוי בעיתון ולהתווכח; עם נציגי המחנה האחר...
לאחר הוויכוחים הנוקבים עם הבולטים שבקרב המשכילים וחובבי ציון, שהסעירו את קהל קוראי המליץ, העדיף פרייל לחדול להתווכח, והסביר את החלטתו במאמר ראשי.
הוא נתן לכך שלוש סיבות. הראשונה – עייפות מ"העבודה הסיזיפית" של ויכוח שאין לו סוף, מהתשובות הלא ענייניות, מהעקיצות והירידה לפסים אישיים שהפכו אותו למטרה היתולית. 
הסיבה השנייה – סירובם, לדבריו, של המתווכחים אתו לקבוע נקודות מחלוקת ברורות, ולנסות למצוא נקודות משותפות לשני המחנות. הוא העדיף יריבים נחושים, והציג עצמו כמי שרוצה דווקא להימנע מכתיבת מדור תיאולוגי שמקומו לא יכירנו בעיתון יומי כדי לסתור את דברי מתנגדיו.
הסיבה השלישית לשתיקתו – כיהודי הוא בחר, לדבריו, במלחמתה של התורה, ואילו יריביו בחרו ב"מלחמה עזה אשר לוחמיה ישתמשו בכלי נשק אחר אשר אין להם דבר עם כלי המלחמה אשר חשבתי פה ואשר אך בהם הסכנתי מנעורי".
כאשר נפטר פרייל בדמי ימיו, בגיל 38, כתב שמואל יעקב יצקאן בדברי הספד בהמליץ, כי לו מת שנתיים קודם, כאשר כבר היה חולה אנוש, לא היה העורך מעניק לו מקום רחב ומכובד להספיד את הרב האלמוני מהעיר קראק הקטנה, כי פרייל רכש לו שם בקרב הציבור בכתיבתו בעיתון. בהקשר זה הוא הצביע על הצלחתו של רבינוביץ' לקרב את החרדים לעיתון שהיה בעבר עבורם מוקצה מחמת מיאוס... 
פרט לקורא הפשוט עורר פרייל, למרות הכול, גם את הערכתם של יריביו הגדולים, וכאשר הלך לעולמו ספד לו בדברים נרגשים זלמן אפשטיין, ואילו לילינבלום ולוינסקי קראו לציבור לתרום למען אלמנתו וששת ילדיו.
אבל בקרב קהלו המקורי לא עזרה ל"איש יהודי" השתתפותם של עיתונאים בולטים. גם לא תמיכתו התקיפה באליעזר בן יהודה בעת רדיפתו על ידי החוגים החרדיים בירושלים. אפילו לא הצלחת המדור הספרותי שלו שנשאר ממלכה בפני עצמה.
המליץ הושמץ בחוגים ובקונגרסים הציוניים כי "תיכון ידו עם השחורים". הפיכתו של העיתון המתחרה, הצפירה, על ידי נחום סוקולוב לביטאונה הרשמי של התנועה הציונית, השלימה את ניצחונו של האחרון בתחרות על קהל קוראי העברית באירופה. המליץ נסגר סופית ב-1904.